פסק דין
בפני תביעה כספית כנגד אגודה, המנהלת בריכה ציבורית ביישוב תקוע, על סך של 1,500 ₪. כתב התביעה תמציתי ומנוסח באופן בהיר, ואביאו במלואו: "... בתאריך הנ"ל הגעתי אני וארבעה ילדים נוספים לבריכה שאליה אנו נוהגים להגיע בקיץ בשעה 11:00 בבוקר בשעה המיועדת לשחיית גברים בלבד. לאחר שנכנסו (צ"ל "נכנסנו" – ב.ש) לבריכה הגיע אוטובוס מלא (כ- 50 נערים ובחורים בליווי 30 מדריכים לערך) של "נערי שלווה" נערים עם תסמונת דאון, במהלך השהייה בבריכה שנהפכה למפגע בלא שנאמר לנו דבר על הגעתם הצפוייה של "נערי שלווה" (כך ; הדגשה לא במקור – ב.ש). השיא היה בכך שאחד הנערים עשה את צרכיו בבריכה, וכל השוהים בבריכה הוצאו לשעה ארוכה. שפניתי למנהל הבריכה גדליה בבקשה לפיצויי על עוגמת הנפש השיב 'אין לי אפשרות לפצות'. הבריכה היתה סגורה למשך שעה ארוכה עד לניקוייה. אבקש לחייב את הנתבע בסך 1,500 ₪ הוצאות + עגמת נפש. ..." (שם). לשם הנוחיות, יכונה להלן האירוע הנטען שבו נעשו צרכיו של אחד הנערים בבריכה, "האירוע הנקודתי".
הנתבעת, אשר איננה חולקת על כך שביום 18.7.12 אירחה בבריכה קבוצה של נערים הלוקים בתסמונת דאון, מבקשת כי התביעה תידחה. בתמצית, עסקינן לשיטת הנתבעת בתובענה המושתתת על אדנים הפוגעים בשוויון, בערכים חוקיים וחוקתיים. לגופם של דברים, טוענת הנתבעת באשר לאירוע הנקודתי, שלא הוכחש, כי תקלות מסוג זה מתרחשות לעתים גם כאשר המתרחצים אינם בעלי צרכים מיוחדים.
קיימתי דיון בתובענה. במעמד הדיון, בין היתר, העידו התובע, מזכיר הנתבעת ומנהל הבריכה. במעמד הדיון ביקש התובע, בין היתר, להתנער מנסיונה של הנתבעת, לדבריו, להציגו באור מפלה וטען כי תביעתו נסובה על עצם הכנסתה ללא הודעה של קבוצה גדולה, וטען כי, "... יש כאן ילדים, שיום שלם שלהם קיבלו עגמת נפש גדולה וכל הדברים הללו צריכים להילקח בחשבון. אני והילדים נפגענו פגיעה ממשית..." (עמ' 3 לפרוטוקול). נציגי הנתבעת, מנגד, חזרו על עמדתם, הבהירו בין היתר, כי בהתאם לנהליהם אינם נוהגים להודיע על כניסת קבוצות קטנות מ- 150 משתתפים לבריכה הציבורית, כי האירוע שבו נעשו צרכים בבריכה "הגדולה" התרחש כחצי שעה בלבד לפני שעת הפינוי היעודה של הבריכה (עמ' 2 לפרוטוקול), וכי גם אם מנהל הבריכה יכול ולא הגיב בעת האירוע, הרי ככל שהיה התובע פונה בעל פה או בכתב לאחר מכן בגין האירוע הנקודתי, היו מאפשרים לו כניסה נוספת לבריכה. הנתבעת אף הלינה על כך שהגשת התביעה גרמה לנזק ליישוב, לטרחה ולהוצאות עקב הצורך בהגשת כתב הגנה ובהתייצבות למתן עדות.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות והחומר שבתיק בית המשפט, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות, הן מטעמים דיוניים (ברובה) והן מטעמים מהותיים.
התובע עותר לפיצוי, כך נראה, בגין עלות הכרטיסים ששולמו ובגין עגמת הנפש שנגרמה לו ו"לילדים". נראה כי אין מחלוקת שעלות כל כרטיס עמדה על 30 ₪, ובסה"כ, 150 ₪ בעבור חמישה כרטיסים. אולם בעוד שמכתב התביעה לא ניתן היה להבין דבר לעניין זה, הרי שבדיון התברר, כי התובע ליווה קבוצת ילדים במסגרת פעילות של "קייטנת הורים" שאורגנה (עמ' 1 לפרוטוקול). מכאן שככל שהילדים לא היו כולם ילדיו של התובע, ברי כי אין הוא יכול לתבוע בשמם דבר. אף לא השתכנעתי, הלכה למעשה, כי התובע הוציא מכספו הפרטי על כלל הכרטיסים (קרי – גם על הכרטיסים בעבור ילדים שאינם ילדיו), שכן לדבריו "... עשינו קופות, בחלק מהמקומות עשינו התקזזויות ואני שילמתי..." (עמ' 1 לפרוטוקול). כידוע, חובת הראיה והנטל לשכנע כי תובע זכאי לפיצוי, גם בגדריה של תביעה קטנה, מוטל לפתחו של התובע ומן האמור לעיל ספק אם ככלל, זכאי היה התובע לתבוע סעד בגין כלל הקבוצה שבעבורה תבע ואשר ספק אם הוכיח כדבעי, לכל הפחות לעניין שיפוי, כי הוציא מכספו הפרטי את עלותם של כלל הכרטיסים (לעניין זה השוו: רע"א 4287/12 קטורזה נ' פלאפון חברת תקשורת בע"מ (11.6.12 ; מצוי במאגרים המשפטיים)].
ככלל, לא נתתי אמון בדבריו של התובע, אדם רהוט וישיר, אשר דומה היה במעמד הדיון, כי ביקש למזער את עצמת התגובה המובנת של הנתבעת נוכח נוסח כתב התביעה אשר הוגש, ואשר ניתן ללמוד ממנו היטב על אודות הזיקה שייחס בין הגעתה של קבוצת נערים בעלי צרכים מיוחדים ובין ה"מפגע", כדבריו. מכתב התביעה ניתן ללמוד, כי האירוע הנקודתי לא היה האירוע היחיד שהוביל לתביעה, כי אם "השיא", כהגדרת התובע. ברוח זו ביכר התובע במעמד הדיון לפרט אירוע נוסף, שכלל לא פורט בכתב התביעה: "... גם לבריכה הקטנה לא היה אפשר להיכנס כיוון שנער הוריד את בגדיו והמדריכים ניסו להוציא אותו מהבריכה..." (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע טען כי האירוע לא נכתב בכתב התביעה מאחר שהוא לא חייב לציין כל דבר. אולם במיוחד מאחר שהתרשמתי כי עסקינן באדם רהוט ואינטליגנטי, הטעם לכך שאירוע זה לא פורט, אחר בעיני. אירוע מסוג זה, שאף הוא הפריע לתובע, ככל שהתרחש, הינו אירוע שהתובע לא יכול היה להסבירו ככזה, שיכול לקרות דבר שבשגרה גם לנערים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. מכאן, שדווקא אירוע מסוג זה מבהיר את הרקע להגשת התביעה. בנסיבות אלה, כאמור, לא השתכנעתי מהסבריו של התובע, כי המוקד לתביעתו היה הגעתה לבריכה של קבוצה גדולה גרידא ללא כל הודעה.
זאת ועוד. כאשר ניסה התובע להתנער מהמשמעות של דבריו הכתובים, טען בין היתר התובע "... יכול להיות שהנתבעת היא אמא טרזה, היא מבקשת לארח אותם במחיר סמלי ולהגן על הזכויות שלהם, אבל שלא תנסה להתכסות ולהתחמק מאחריות..." (עמ' 1 לפרוטוקול). הדברים אומרים דרשני. לטיעונים – בכתב (כעולה מכתב התביעה) ובעל – פה (כמפורט לעיל) - גם אם נאמרו בלהט הדיון או בהיסח הדעת, יש נפקות של ממש. טיעונים אלה מלמדים כי הגם שביקש התובע בדיון להתנער מכך, הרי שבפועל שוכנעתי כי ייחס הוא משקל של ממש לזהות הקבוצה.
אולם ממילא, גם אילו לא היה עסקינן בקבוצה של נערים בעלי צרכים מיוחדים, דין התביעה היה להידחות, כפי שיפורט עוד להלן.
מנגד, לא מצאתי כל יסוד שלא להאמין לדברי מזכיר היישוב, סרי, ומנהל הבריכה, גולדשטיין. מדברי שניהם (שלא ניסו להתנער מכך שאירוע של עשיית צרכים בבריכה, אשר קורה מעת לעת, הינו בבחינת תקלה), ניתן היה ללמוד, כי ככלל, משתדלים הם להעניק תרופה הולמת למקרים כגון דא. זאת, לא בדרך של פיצוי כספי כי אם ב"החתמה" של כרטיס לשימוש נוסף. גולדשטיין, למשל, אף לא ניסה לחלוק על דברי התובע לפיהם פנה אליו בעת האירוע, אלא טען כי לא זכר זאת, וכי ככל שאמנם פנה אליו התובע ולא נענה הרי ש"... אם לא הגבתי סימן שהייתי לחוץ בגלל האירוע, אולי לא הסתכלתי על התובע, אני פשוט לא זוכר..." (עמ' 2 לפרוטוקול).
אני מקבל את עמדת הנתבעת, כפי שהובאה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובדברי מזכירה בדיון. ברי, כי כאשר עסקינן בקבוצה של נערים בעלי צרכים מיוחדים, הרי שהדין עצמו אוסר על הדרתם והחרגתם מגדרי הכלל, כפי שציינה הנתבעת בצדק, בכתב ההגנה [לעניין זה, ראו למשל: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ; פרק א' לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998 ; חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א – 2000]. ודוק: גם הודעה מיוחדת מראש על הגעה צפויה של קבוצת נערים בעלי צרכים מיוחדים - ככל שלכך ציפה התובע (גם אם התנער מכך בדיון) – יש בה יותר מטעם לפגם, ודי לחכימא ברמיזא. אדרבא, דווקא לו היתה הנתבעת פועלת באופן שונה מזה שפעלה, היתה נמצאת לכאורה בסיטואציה שאיננה עולה בקנה אחד עם התוצאה הרצויה – הן בדין והן לפי כל סטנדרט התנהלות רצוי אחר. אולם גם בהנחה שהרקע לטרוניית התובע היה גודלה של הקבוצה גרידא והתנהלות הנתבעת עובר להגעתה, אין לו על מה שילין.
עסקינן בבריכה ציבורית, הפתוחה לכל - גם לקבוצות גדולות, ומכסת המתרחצים בה אף מגיעה לכדי 150 מתרחצים ויותר (כפי שניתן ללמוד בין היתר מדברי מנהל הבריכה, בעמ' 2 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, שעה שהצדדים שניהם אינם חלוקים על כך שגודל הקבוצה לא עלה על מכסת המתרחצים המותרת, ובמיוחד שעה שעסקינן בחודשי הקיץ, בהם כל אדם יכול וצריך לצפות כי קבוצות גדולות של מתרחצים עשויים להגיע ולהתרחץ בבריכה ציבורית, לא השכיל התובע להצביע על כל עיגון – בדין או בשכל הישר – לזכותו בפיצוי או בשיפוי גלל כך שלא הודיעו מראש על הגעתה של קבוצה לבריכה. הדברים יפים במשנה תוקף עת גם התובע עצמו ארגן פעילות קבוצתית יזומה לילדים, במסגרת "קייטנת הורים", כך שלבטח יכול היה לצפות, כי בחודשי הקיץ הקבוצה שעמד בראשה לא תהא בהכרח היחידה. זאת ועוד: הנתבעת אף הבהירה כי מיוזמתה היא, ככל שעסקינן בקבוצות גדולות במיוחד (גדולות מזו שרחצה בבריכה במועד האירוע), דואגת היא להודיע מראש על שעות הגעתן הצפויה. בנסיבות אלה, גם לולא עיגן התובע את תביעתו בהרכבה המיוחד של הקבוצה הספציפית, לא הייתי רואה כל עילה לפצותו.
באשר לאירוע הנקודתי של עשיית הצרכים בבריכה "הגדולה". נכון אני להניח כי עסקינן בתקלה אשר יש בה כדי לגרום אי נוחות. אולם ראשית, כאמור לעיל, לא מצאתי כל יסוד שלא להאמין לדברי נציגי הנתבעת לפיה האירוע התרחש כחצי שעה לפני סגירת שעות הרחצה לגברים (השעה 13:00). בנסיבות אלה, שעה שגם אליבא דהתובע, האירוע לא התרחש מייד עם הכניסה לבריכה וכאמור, ספק אם אירוע זה כשלעצמו, לבד מאותה אי נוחות זמנית שנגרמה לתובע ולמי מילדיו שנכחו עימו בבריכה, מזכה אותו בפיצוי בגין מלוא שעות השהייה והרחצה בבריכה, בוודאי שלא בפיצוי כספי של ממש בגין עגמת נפש [לעניין זה, השוו, גם בכל הנוגע להגדרתה של "עגמת נפש" כרכיב המזכה כשלעצמו בפיצוי: ת"א 103072/98 רם און נ' סנאורה בע"מ (11.2.04) ; ת.ק (ב"ש) 2450/02 עשור נ' איסתא ליינס בע"מ (26.3.03) והאסמכתאות שם ; ת.ק (ת"א) 17073-01-10 קריבושי נ' ישר (21.7.11) והאסמכתאות שם].
ודוק: עלותו של כרטיס עמדה על – 30 ₪. גם אם נניח, כי בגין אירוע שקיצר את השהות בבריכה ה"גדולה" בכמחצית השעה, עד לשעת הפינוי המתוכננת, יכול ויהא אדם זכאי לפיצוי כספי ; ואם נניח, כטענת התובע, כי הוא והילדים הגיעו לבריכה לקראת השעה 11:00 , הרי שעלותו של פיצוי זה בחישוב חשבוני באופן יחסי למחיר הכרטיס, לא יכולה לעלות על סך נומינלי של שבעה ₪ ומחצה בגין כל כרטיס [לעניין זה, השוו, למשל: סעיפים 19 – 21 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג – 1973 וכן סעיפים 7 ו-9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970]. גם לו אניח כי התובע זכאי היה (וכאמור – אין זה המקרה), לתבוע בגין נזקים נטענים שנגרמו לו ולכל ארבעת הילדים, היה הוא זכאי לפיצוי בסך נומינלי של 37.5 ₪ (שלושים ושבעה ₪ ומחצה).
מכאן, לפיצוי בגין "עגמת נפש", ככלל. מצינו, כי גם אם נגרמה למאן דהוא עגמת נפש עקב רחצה משותפת עם קבוצת הנערים בעל הצרכים המיוחדים, הרי שבוודאי שאין כל זכאות לפיצוי גלל כך. הוא הדבר, כאמור לעיל, גם אילו עסקינן היה אך בסיטואציה שבה קבוצה גדולה התרחצה בבריכה הציבורית, לצד הקבוצה שאותה הוביל התובע.
בטרם סיום מצאתי לנכון להעיר, כי מסכת האירועים אשר גולל התובע בכתב התביעה ובמעמד הדיון, משקפת לשיטתי היטב את סוג האירועים, שמוטב היה לולא היו מתגבשים לכדי תביעה של ממש. זאת, גם בין כתליו של בית המשפט לתביעות קטנות. שכן בין היתר, בשים לב למכלול האמור לעיל, וככל שבתביעה למתן פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה (קרי, בעילה נזיקית), ובמיוחד בשים לב לסכום המצטבר כאמור לעיל של הנזק הממוני שלכל היותר ניתן היה להידרש לו, חוסה האירוע הנקודתי, שהינו בבחינת "מעשה של מה בכך", תחת הוראות סעיף 4 לפקודת הנזיקין, הקובע, כי ".... לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך...." (לעניין זה השוו, למשל: דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, רעננה נ' הורוויץ פ"ד נח(6), 289, 332-333).
מכלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 450 ₪, המביאות בחשבון הן את מכלול ההנמקות והקביעות אשר הובילו לדחיית התביעה ומנגד את ההנחה, כי יכול ונגרם לתובע נזק ממוני מזערי אך ורק בשל האירוע הנקודתי .
ערעור לבית המשפט המחוזי הוא ברשות בלבד. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים מעת המצאת פסק הדין.
תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.